מאת: סמדר פרגר © אוקטובר 2011
 נכתב בלשון נקבה מטעמי נוחות ופונה לבני שני המינים כאחד

פעם בשנה לפחות (בדרך-כלל), אנחנו חושבות על המילה הזו: סליחה - טיפ-טיפה יותר לעומק.

אבל אני לא מתכוונת לסליחה שמגיעה לנו, זו שלפעמים אנחנו חושבות עליה כל יום, במיוחד אם נפגענו ואנחנו מחכות להתנצלות. לא על הסליחה הזו אני רוצה לדבר היום,  

אלא על זו שעוד לא אמרנו: על הסליחה שעוד לא יצאה לאויר העולם. 

יש שני סוגים של סליחות שעוד לא יצאו לאויר העולם:
הסליחות שעלינו לסלוח לאחרים,
והסליחות לעצמנו.
הן אמנם פונות לשני צדדים מנוגדים: אלה מופנות לאנשים שמחוץ לנו ואלה יעדן תוך תוכינו פנימה, אבל הן מאוד קשורות זו לזו, מאוד דומות במהותן, ובסיבות שבגללן כל-כך קשה להן להשתחרר.

עם כל כמה שקשה לבקש סליחה, מבין שני הסוגים, הסליחות שעלינו לסלוח לאחרים קלות יותר לעיכול. 

אם אנחנו יודעות שפגענו או שלא נהגנו כשורה, ואם מספיק אכפת לנו מהאדם (המצפון.. המצפון..), די ברור לנו שעלינו לבקש סליחה.  

לפעמים אנחנו מחכות שקודם כל האדם השני יתנצל ורק אז נענה בסליחה הממתינה שלנו. אבל בדרך-כלל אנחנו מחזיקות את הסליחה כי עצם נוכחותה שומר עלינו:
כי כל זמן שלא ביקשנו סליחה, אנחנו נשארות עם הפגיעה.
וכל זמן שאנחנו נשארות עם הפגיעה, אנחנו נשארות פגועות.
וכל זמן שאנחנו פגועות, אנחנו נשארות כאובות.
וכל זמן שאנחנו כאובות, אנחנו נשארות כעוסות.
וכל זמן שאנחנו כועסות, אנחנו נשארות מוגנות.
(אההה... איזו שמיכה מרגיעה...)

אז בעצם שתי הסיבות העיקריות שבגללן קשה לבקש סליחה הן האגו: "קודם הוא!" ו-"שאני אתנצל?", והפחד: להיפגע שוב. 
שתי משוכות לא פשוטות לדילוג.  

הכעס האצור הזוקף את ראשו בכל פעם שבאים במגע עם (או חושבים על) אדם זה, דואג להזכיר לנו מחדש שעלינו להיזהר שלא להתקרב יתר על המידה שמא ניפגע שוב.
אבל הכעס איננו באמת אוֹצָר, זה לא שהוא באמת מגן עלינו. האמת היא שהוא אוֹצֵר רעל. והרעל הזה מופנה רובו ככולו אל עצמנו.
מי שסובל ממנו - היא את, ולא האדם שאליו הוא מופנה.
את היא זו שחיה עם הכעס הזה יום אחרי יום, שעה אחרי שעה, דקה אחרי דקה. האמת היא, שרק לך הוא באמת מפריע. 
את היא זו שמבזבזת טונות של אנרגיה יקרה להחזיק אותו, לשמר אותו.
ואת היא גם זו שכואבת את התזכורת המתמדת שלו את הפגיעה.
(מסתבר שהשמיכה הזו לא מפנקת כל-כך אחרי הכל.)

אז למה כל-כך קשה לבקש סליחה, לסלוח?
הויתור.
הויתור על השריון, המגן, שכבת ההגנה, החציצה, שבינך לבין האדם, שבינך לבין עצמך.
אם תוותרי, תהיי חשופה, תהיי פגיעה.
וכל-כך מפחיד להיות חשופה, וכל-כך קשה להיות פגועה, וכל-כך לא מוגן להראות פגיעות, שאת מוכנה ועדיף לך כבר לחיות עם כל הסבל הזה רק לא להחשף ולאפשר במו ידייך, שוב, עוד פגיעה, עוד כאב.

אבל הסליחות שעוד לא סלחנו לעצמנו מסובכות אפילו עוד יותר. כי זוֹ שֶאַת צריכה לסלוח לה... היא את!
היא לא איזה מישהי (או מישהו) שגרה (או גר) בעיר אחרת, או כמה רחובות ממך, או מעבר לאוקיאנוס, או בחדר הסמוך. 
היא גרה בתוך תוכך, עם עצמך, איתך, כל הזמן, כל יום, כל שעה, כל דקה. 
זה מורכב: את גם הפגועה וגם הפוגעת. 
את גם חיה עם הפגיעה על הכעס המרעיל והכאב שגורם סבל, גם עם הכמיהה למחילה, לסליחה, לקבלה, לנחמה, וגם עם הפחד להיפגע שוב.
והרבה פעמים - וזה החלק הכי טריקי של העניין - את אפילו לא יודעת שכל מה שאת צריכה זה את הסליחה שלך לעצמך. 
כל מה שאת מרגישה זה את הכעס, או את הכאב, או את העצב, רגשות האשמה, הבושה, התסכול, וההִזדקקות.
את חושבת שאם תסלחי לעצמך , ותוותרי על כל הרגשות השליליים האלה , לא יהיה מה שיזכיר לך לשמור עליך מעצמך.  

ובכל זאת -- ותרי.
ברגע שאת מבינה כמה סבל ואיזה מחיר גבוה את בעצם משלמת החשבון הוא פשוט: עדיף לותר ולסלוח. 
לשחרר.
להנות מהאנרגיה שהתפנתה לטובת דברים אחרים שמהם תוכלי לצמוח, ולגדול, ולהתפתח, וליצור עוד טוב ואושר בחייך. 
להנות מגופנש נקי מרעל הכעס, מחוייך, מואר בטוב.
להפסיק את הכאב הזה של התזכורת המתמידה.
להשתחרר.  

סמכי על עצמך - כי האמת היא שאם רק תאפשרי לעצמך תגלי שאת תמיד יכולה לסמוך על עצמך שגם אם תפגעי זה יהיה בסדר.
את יכולה.
יש לך את המשאבים הפנימיים להתמודד עם זה.
סלחי.
לאחרים, אבל בעיקר, וקודם כל לעצמך.
כי כשתתחילי עם עצמך תגלי כמה כוחות יש לך באמת, ושאת בהחלט יכולה להתמודד עם כל מיני רגשות לא כל-כך נעימים, ואפילו כואבים, ולצלוח ולהצליח לעבור הלאה, מודעת יותר, שלימה, חזקה יותר, ומחוזקת יותר. 
היי אמיצה. 

סלחי קודם כל לעצמך, על חוסר המושלמות, על זה שאת לא סופר-וומן, על זה שאת לא תמיד "בסדר", על זה שאת אנושית...
כי כשתלמדי לחיות עם כל החלקים שלך, היפים ואלה שפחות, הטובים ואלה שאולי לא ממש, החיוביים וגם אלה שבקצה המנוגד, וגם עם מה שמפחיד בתוכך, מה שמחוצה לך , ואלה שמחוצה לך, יאיימו כבר הרבה פחות.
ומשהו קסום יתרחש בחייך: 
תגלי כמה שקט עובר לגור בתוך תוכך, כמה מרווח לך, כמה נעים, כן אפילו... ממש... את תהיי מאושרת!

בברכת שנה טובה ומתוקה,
מבורכת ומעצימה,
סולחת ובוטחת,
אמיצה ומאושרת,
וגמר חתימה טובה.  

© כל הזכויות שמורות ©

אין להעתיק, להפיץ, להציג בפומבי או למסור לצד שלישי כל חלק מתכני האתר ללא קבלת הסכמה בכתב ומראש. 

כל חומר המופיע באתר ניתן להורדה ושימושו החופשי מותנה בחוקי זכויות יוצרים.

חל איסור מוחלט לשנות, לפרסם, למכור ו/או להפיץ כל חומר שהורד מהאתר בכל דרך שהיא ללא הסכמה מראש בכתב ומראש.