אני לא מתעסקת עם מה שאני אוכלת או עם כמה שאני אוכלת.

לא משנה מה וכמה אני אוכלת, אני לא חשה בושה או אשמה.

פעילות גופנית היא לא בראש מעייני.

אני בוחרת את האוכל שלי לפי העלות, הטעם והנוחות, לאו דווקא לפי מה שנחשב בריא.

דפוסי האכילה שלי לא ממש מסודרים. לא אכפת לי מארוחות. אני אוכלת כשאני רעבה.

אני אוהבת להתענג ולמלא את עצמי באוכל טעים במסעדות, בחגים ובאירועים.

 אכפת לי מה אני מכניסה לגוף שלי. חשוב לי לשמור על בריאותי.

אוכל ופעילות גופנית הם חלק חשוב מחיי, אבל הם לא מרכז חיי.

בדר"כ אני אוכלת 2-3 ארוחות מאוזנות + חטיפים/ארוחות ביניים כדי לתדלק את גופי באנרגיה איכותית.

לפעמים אני אוכלת יותר (או פחות) ממה שאני באמת צריכה, אבל רוב הזמן אני קשובה לגופי.

אני אוכלת כשאני רעבה עד שאני שבעה.

אני חושבת הרבה על אוכל.

אני מאוד עסוקה בקריאת ספרים ועיתונים העוסקים בדיאטות/תזונה, כושר ושליטה על משקל הגוף.

אני מחלקת את האוכל לקטגוריות של "טוב" ו"רע".

אני מרגישה אשמה כשאני אוכלת אוכל "רע" או כשאני אוכלת יותר ממה שאני חושבת שאני צריכה לאכול.

הפחד להשמין שולט עלי.

הלוואי שהייתי יכולה לשלוט בכמה ובמה שאני אוכלת. 

 ההתעסקות שלי עם אוכל ופעילות גופנית משפיעים על חיי החברתיים / עבודה / לימודים.

אני משתמשת באוכל כמענה לצרכים רגשיים. (מרגישה רעב ואוכלת כשברור שאין רעב פיזי).

ניסיתי כבר גלולות הרזיה/הקאה/קיצוץ קלורי/פעילות גופנית מוגזמת וכו' כדי לרדת או לשמור על משקלי.

צמתי או נמנעתי מאוכל לפרק זמן מסויים/דילגתי על ארוחות כדי לרדת או לשמור על משקלי.

אם אני לא יכולה לבצע פעילות גופנית אני נכנסת ללחץ כי אני יודעת שהקלוריות והשומן לא נשרפים.

אני חשה חזקה ובשליטה כשאני מצליחה להגביל את הכמויות או את סוג המזון שאני אוכלת.

אני חשה ללא שליטה כשאני אוכלת יותר ממה שהחלטתי/צריכה.

אני כל הזמן חושבת על מה שאני אוכל ו/או מתי אתעמל.

אני אוכלת עפ"י תפריט נוקשה ויודעת בדיוק כמה קלוריות/שומנים/פחמימות אכלתי כל יום.

אני נוהגת להתמלא באוכל ואז מקזזת את הקלוריות בפעילות גופנית/הקאה.

הקרובים אלי אומרים שאני רזה/נראית טוב, אבל אני לא מאמינה להם ומרגישה שמנה^*.

אני מעדיפה לאכול לבד, עם עצמי - ולא ליד/עם אחרים.

 אני מרגישה בסדר עם הגוף שלי.

אני לא מודאגת משינויים בגופי ובמשקלי.

אני לעולם לא נשקלת או מודדת את עצמי.

אנייודעת שבן זוגי יאהבו אותי תמיד בגלל מי שאני ולא בגלל איך שאני נראית.

אכפת לי מגופי ומאיך שאני נראית בגלל שזה חשוב לי, אבל זה לא מעסיק אותי כל הזמן, כל היום, וגם לא קובע את האופן שבו אני מרגישה לגבי עצמי. 

ישנם דברים בגופי שאני לא לגמרי אוהבת, אבל אני דואגת להדגיש (בעיקר בפני עצמי) את הדברים שאני כן אוהבת.

הערך העצמי שלי נשען על האישיות שלי, על השיגי ומערכות היחסים שלי, ולא רק על איך שאני נראית.

אני נשקלת ומודדת את עצמי הרבה.

אני בוחנת את עצמי הרבה מול המראה.

אני משווה את גופי לגופן של אחרות. 

יש ימים שאני מרגישה שמנה^* למרות שאני יודעת שאובייקטיבית אני לא שמנה.

אני מסכימה עם מה שהחברה מחשיבה כגוף אידאלי.

אני אראה טוב יותר וארגיש טוב יותר עם עצמי אם אהיה יותר רזה/חטובה.

אני מקדישה זמן נכבד לפעילות גופנית ולדיאטות / שמירה כדי לשנות את גופי.

צורתו ומידותיו של גופי מונעות ממני את האפשרות למצוא בן זוג.

אני שוקלת לעבור (או שכבר עברתי) ניתוח/ניתוח קוסמטי לשינוי צורתו ומידותיו של גופי.

הלוואי ויכולתי לשנות את האופן שבו אני מביטה על עצמי במראה. 

לפעמים אני מרגישה כאילו הגוף שלי בכלל לא שלי, ממש ישות נפרדת.

אני שונאת את גופי ומעדיפה להתבודד עם עצמי.

אני לא רואה שום דבר חיובי או אפילו נורמלי בצורתו ומידותיו של גופי.

אני לא מאמינה כשאחרים אומרים לי שאני נראית טוב.

אני שונאת את איך שאני נראית במראה.