הרזיה שפויה - אתר הבית של סמדר פרגר

פגישות אישיות עם סמדר (און-ליין/טלפון/אישי)  |  אוכל אסור , אוכל מותר  |  לשחרר את הגוף - חתמו על העצומה  |  רעב רגשי: איך מזהים אותו ומה עושים איתו?  |  להשתנות: פשוט אבל לא קל! ...על תהליך השינוי, ולמה זה כל-כך קשה.  |  תפריט הרזיה שפויה  |  בחן/י את עצמך  |  ... מורה דרך טוב הוא זה שכבר ביקר במקומות שאליהם הוא לוקח אותך ...  |  מה אוכל אותך? הרצאה ח י נ ם באינרנט!  |  מידע על בעיות אכילה  |  חתמו בספר האורחים  |  סליחה... קודם כל לעצמך!  |  הצטרפות לרשימה שלי  |  סיפור אמיתי על אביבית  |  
 
 



התחברות לחברים

ציטוט

"זה לא משנה עם מה הגעת לכאן, זה משנה עם מה תצא/י..."
סמדר פרגר

 כל הציטטות...

 

  בית ספר להורים - הרזיה שפויה על-פי אלפרד אדלר

הציצו וקראו מתוך הספר

הרזיה שפויה הספר - הציצו בפנים

בלעדי באתר הרזיה שפויה!

דף הבית >> שונות >> הפינה של יערה
 
יערה הולצמן היא קופירייטרית מקצועית ואימא במישרה מלאה
ש
הַמִּלָּה הָאַחֲרוֹנָה תמיד שלה!
בעמוד זה מרוכזות חלק מהיצירות שלה הכתובות בהומור ובשנינות מרובה.
מקווה שתהנו כפי שאני נהניתי. 
אתם/ן מוזמנים/ות להכניס את תגובתכם בסוף העמוד.

יערה הולצמן - המילה האחרונה - הרזיה שפויה
יערה הולצמן - המילה האחרונה - הרזיה שפויה

                                               

בס"ד
אוף, עוד פעם דיאטה!
על מקלות גזר, שווארמה בפיתה והחלטה גורלית.

"זהו זה. אין מנוס!" מלמלתי לעצמי תוך כדי ניסיון לסגור את רוכסן החצאית. "פסח מאחורינו וחייבים לעשות שוב פעם דיאטה!" עוד נשימה קטנה וכיווץ בבטן פנימה והמשימה הוכתרה בהצלחה.

בשבועות האחרונים (או שמא היה זה בחודשים האחרונים?), שמתי לב שאני משתדלת להתחמק מדמותי המשתקפת במראה. מכבסת-תולה רק את החצאית החומה, היחידה שעוד מונחת עלי באיזשהו אופן ובכלל לא מתלהבת לצאת לשמחות, פשוט כי אין לי מה ללבוש. נכון שמלכתחילה אני לא בדיוק "דקיקה", אבל זה לא מפריע לי לחלום ולייחל, שיום אחד אולי זה ישתנה.

בפעם האחרונה שעשיתי דיאטה הלכתי ל"לרזות עם עדינה", שצעקה עלי כשפישלתי ולא רזיתי כראוי (ממש לא שיא העדינות). וזה עבד! אבל מיום ליום, בשיטת הסלאמי, זייפתי עוד קצת ועוד קצת עד ש... הנה, שוב המשקל מורה על המספר הבלתי יאמן ההוא.
אמנם עברתי שתי לידות (בסך הכל שתי לידות, מה תגידי על נשים שעברו כבר 6 ו-10 לידות ועדיין שומרות על עצמן?), נכון. אני מתביישת. אין לי מה לומר להגנתי. זה ממש לא אשמת הלידות, זו פשוט תאוות האכילה האיומה הזו שלי. פיצות, בורקס, רוגל'ך חמימים, ובשבת הקוגל, טשולנט, עוגות ומה לא.
קבלתי החלטה!
הפעם לא אלך ל"לרזות עם עדינה", פשוט אתחיל בהליכות ואשלב זאת עם דיאטה. את כל התפריטים אני ממילא מכירה על בוריים ולגבי "הצעקות של עדינה", אבקש מבעלי שיצעק עלי כל ערב (זה החלק הקל של הדיאטה.) החלטתי ועשיתי. ביקור במכולת הניב: 2 חבילות גבינה רזה, 3 מעדני טוויגי עם אפס אחוז שומן, 5 חבילות פריכיות, פסטרמה דלת שומן ואיך לא... 2 אריזות "לחמקל"- שנוא נפשי!
המכולתניק'ית שלי חייכה בהבנה. "שוב פעם דיאטה? למה נרשמת הפעם?". לא נעלבתי. אם כי נדמה היה לי שאני שומעת צל של חיוך בקולה. "אני אראה לכולם מה זה. הפעם, אני מתכוונת להצליח!"

ביום הראשון, הכיור שלי התמלא בקליפות של ירקות מכל הסוגים והקפצתי לי בהנאה מקלות של גזר, קישואים, טבעות בצל, פטריות ונבטים.
ביום השני הלכתי דווקא על מרק ירקות עשיר ב... ירקות.
ביום השלישי ארגנתי לי כריך בריאות שופע חסות וכל מיני עלים.
ברביעי התנפלתי על הפריכיות עם הריבה הדיאטטית.
בחמישי הייתי במשבר קל שהתגברתי עליו בעזרת לעיסה נמרצת של פופקורן במיקרו.
ואפילו בשבת הסתפקתי רק בחתיכונת מעוגת ה"פס קקאו".

כך חלפו להם שבועיים.
בעלי והילדים תמכו בי ויחד אתם גם כל השכנות שפגשתי במהלך ההליכות.
בשבוע הרביעי ההתלהבות שלי קצת פגה ואפשר לומר שפשוט קצתי בירקות. חלומות על הררי שווארמה עם צ'יפס בפיתה התחילו להטריד את מנוחתי.
ההתרסקות הייתה צפויה...
אמנם שברתי את הדיאטה, אך הפעם בשונה מתמיד, קבלתי החלטה גורלית! לא עוד הרעבה עצמית, לא עוד דיאטות ומיני שיקויים, לא דיקור, לא "מלתעות" ובטח שלא "לרזות עם עדינה"! זהו זה. הגיע הזמן להכיר באמת ולהשלים עם המציאות. "דיאטה" אך ורק – לדמיונות שלי! "הרעבה" רק לחלומות באספמיה שלי!

ובינתיים? אני מחזיקה מעמד!
רוצים ביס מה"פס קקאו"?
Go Back
 
בס"ד
חוזרים לכושר 
על מתעמלת נלהבת עם בטן אסופה.

אני פדלאה. זאת אומרת, שכל התכופפות לכיוון שרוכי הנעליים, או לצורך איסוף צעצועי הילדים, מלווה תדיר באנחות וב"קנאקים".
לא תמיד הייתי כזו. בכלל לא. ביסודי הייתי אפילו בנבחרת הספורט. הצטיינתי בקפיצה לרוחק ולגובה וגיליתי זריזות מפתיעה במשחקי תופסת. אבל מה, השנים חלפו ותחומי ההתעניינות שלי שינו כיוון, והתמקדו בעיקר בסוג הפעילות הכוללת ישיבה רציפה (על כורסא, אם אפשר) וללא תנועות מיותרות.

לאחרונה התוודעתי למחקרים אודות בריחת סידן והסיכון למחלות לב והשתכנעתי כי עלי לקחת את עצמי בידיים ול-ה-ת-ע-מ-ל ! ברורים טלפוניים קדחתניים, העלו מספר אפשרויות: חדר-כושר מעוצב – עם מתקנים מימי האינקוויזיציה, "עיצוב הגוף" במועדון אקסלוסיבי (הבטיחו שכמעט לא מזיעים!), "פיט-בול" – התעמלות ע"ג כדור ענק (?!), "מדרגה" – ששורפת המון קלוריות, פלדנקרייז – מצוין לכאבי גב, או – התעמלות נשים רגילה, במתנ"ס המקומי. רק מהבדיקה המייגעת, כבר קבלתי התכווצות שרירים באוזן התיכונה, והחלטתי שמגיעים לי עוד כמה ימי חסד לשחרור הגוף, בטרם אתחייב לעבודת הפרך הממתינה לי.

התייעצות ממושכת עם חברה מבינת עניין, הניבה את ההחלטה, ללכת על "עיצוב הגוף" ("שזה בינינו מה שאת הכי צריכה!"), במועדון האקסלוסיבי. ("זה כל כך יקר, שלא תעיזי לפספס אף שיעור!") יש לה שכל לחברה הזאת. נרשמתי. נפרדתי ממיטב שקלי והופניתי לחנות ספורט עדכנית, לצורך רכישת אי-אלו פרטי חובה, שכללו זוג נעלי ספורט, מכנסיים ושתי חולצות. הגעתי לשיעור הראשון מצוידת במגבת ובבקבוקון מים מינרלים ובדי הרבה מוטיבציה. הנשים התקבצו ובאו, והאמת שכולן נראו פחות או יותר כמוני. מוזיקה קצבית החלה מתנגנת ומדריכת הכושר ה"הדוקה" הופיעה למולנו, בהילוך גמיש ומעורר קנאה. -"שלום בנות. ברוכות הבאות למועדון שלנו. מהיום נבלה שעות רבות ביחד! (אוי) ו... קדימה! לא נבזבז את הזמן, יש לנו הרבה עבודה!" ובסיימה את המשפט החלה ממטירה עלינו הוראות ללא רחם: "נתחיל עם חימום. ידיים בפיסוק, בטן אסופה, ישבן מכווץ ואחת, שתיים, שלוש וכפוף, אחת שתיים שלוש וכפוף...". הזמן חלף בעצלתיים וכבר בתרגיל השני התנשמתי והתנשפתי כמו קטר במעלה ההר. העובדה שהאולם היה מרוצף מראות, לא אפשרה לי לברוח מהאמת בנוגע לגופי וזו, בהחלט דרבנה אותי. התאמצתי והשתדלתי בכל כוחי, ממאנת להשלים עם העובדה, כי מעתה עלי להגיע לכאן פעמיים בשבוע. בגוף כואב ולב דואב חזרתי הביתה, מתנחמת בעובדה, כי יש לי יומיים מלאים למנוחה, עד לפעם הבאה.
כך חלפו הימים. בתחילה ממש הקפדתי ודאגתי להגיע לשיעורים באדיקות, אך עם הזמן התרופפה המשמעת. פעם אחת הבן שלי היה חולה, פעם אחרת היה לנו אירוע ופעם אחרת העדפתי להיפגש עם חברה. כבר הכרתי את כל התרגילים על בוריים וגם ה"קנאקים" כבר פחות הושמעו, ואפילו זכיתי להכרות מחודשת עם אצבעות רגלי! אבל, כלום לא עזר. החג שנפל באמצע, סתם את הגולל על שעורי החיטוב ונפרדתי לעד מהמכון האקסלוסיבי, מותירה את ה"הדוקה", לחברות חדשות ונלהבות יותר ממני.

בחודשים הבאים ניסיתי: הליכה ברגל (ומתחתי גיד), שחייה (יותר מדי מאמץ וזמן, להתפשט, להתלבש, לייבש את השיער) "ספינינג" (חטפתי כאבי ברכיים איומים) והליכון (מ-ש-ע-מ-ם). בכולם החזקתי מעמד לא יותר מחודשיים. אך אל ייאוש, עוד ידי נטויה (ואפילו די שרירית!) וכרגע הצטרפתי למתנ"ס המקומי, עם נשים ממש כמוני, וסוף סוף אני מרגישה שזה סוג הספורט המתאים לי. המדריכה סימפטית ("אם קשה לך תנוחי") ויש המון כבוד לבנאדם ("את מכירה את הגוף שלך, אז מה שלא נוח לך אל תעשי"). גם המחיר שווה לכל נפש (12 ₪ לשיעור!), כך שלא כואב להפסיד שיעור מדי פעם, אחת לשבוע שבועיים ואפילו יותר. בינתיים, את עיקר ההתעמלות אני מפנה אל אצבעות הידיים, להקשה בלתי נלאית על המקלדת.
והן כבר די "מעוצבות" האצבעות שלי, אין מה לומר
Go Back
 
בס"ד
עוברים למזון בריאות
מאמר הומוריסטי על נקניקיות עם קטשופ ואורז מלא. 

לא יודעת איך זה אצלכם, אבל אני כבר שנים מנסה לעבור למזון בריאות. הניסיון הזה נמשך כל-כך הרבה זמן, כי בכלל לא פשוט לחולת מונוסודיום כמוני, שהורגלה למזון מזוקק ומעובד, להתגבר על ההתמכרות.
אחת לכמה זמן, במיוחד כשאני נתקלת באיזו כתבה נלהבת על פלאי הסיבים התזונתיים ונזקי הטרטרזין, אני נתקפת בהתלהבות מחודשת ומוצאת את עצמי בחנות הטבע הסמוכה:
"מולסה" להמתקה טבעית, (נכון שזה לא טעים, אז מה?) זרעי פשתן טחונים לחיזוק הזיכרון (בטוח שאין לי כזה בבית?) חבילת טופו לגיל המעבר (נכון שזה עוד רחוק, אבל למה לחכות?), אבקת מרק נטולת מונוסודיום (וטעם), שלל אגוזים וזרעונים מכל הסוגים (טעים מאד ומסוכן לפיגורה), "מיסו" (אני מוכרחה פעם אחת לנסות את ה"מרק" היפני הזה), חלבה אורגנית (המוכרת הבטיחה שזה משהו!) ובורגול מלא, קרקר מלא, אורז מלא, לחם מלא ומה לא? מה שבטוח, שאני הולכת להוציא כאן מלא מלא כסף...

אני חוזרת עמוסה לעייפה עם שלל מוצרי הטבע ופורקת אותם בחדווה. בינתיים הבטן שלי כבר מקרקרת ואני מוכרחה לאכול משהו. לעמוד ולחתוך ירקות אין לי זמן וכוח, כך שאני מתפשרת על משולש הפיצה משלשום (מזל שהקפאתי) ו"בפעם האחרונה בהחלט" מפעילה את המיקרו! (קראתי שהמיקרו משנה את המבנה המולקולרי של המזון והשתכנעתי).
מששבו אלי כוחותיי, אני מסוגלת לעמוד ולעמול על "סעודת בריאות עשירה ומגוונת" לצאצאי החביבים. (אני כבר מקולקלת. אבל אותם ניתן עדיין להציל!) אני מבשלת את האורז המלא בתוספת פולי חמצה (חומוס בלעז), עם מעט מאד מלח-ים, להדגשת הארומה הטבעית ומוסיפה לתבשיל הלז קוביות טופו ששרו דקות מספר ברוטב סויה משובח. "אח, אני מהרהרת לעצמי בהנאה, איזה ארוחה מזינה, חבל שכבר שבעתי".
הצלצול בדלת מבשר על שובם של ילדי. אני מכבה את האש וניגשת לפתוח את הדלת. פני מחווירות, כשאני רואה את בתי אוחזת בשקית מלאה בחצייה, בחטיף אדום (E-124) ופניה קורנות מאושר: "אימא, להודיה הייתה יומולדת וחילקו במבה אדומה!" אני חוטפת את השאריות המסוכנות ומובילה אותה אל המטבח, תוך הבטחה חגיגית להעניק לה צ'ופר בריא בסוף הסעודה. "אוי לא" היא אומרת, כשיותר משמץ דאגה נשמע בקולה. " הכנת לנו ארוחת בריאות היום?!" אני מתעלמת מהטון הלא מתלהב בעליל ועונה: "כן מתוקה. תראי איזה טעים יהיה לכם, וגם בריא. אתם תהיו חזקים ובריאים!"

אני מושיבה אותם אל השולחן ומגישה בגאווה את הצלחת, עם המזון העשיר והמגוון: "גם סיבים תזונתיים, גם חלבון מלא והרבה מאד מינרלים". "לא רוצה מינרלים!" נתנאל מוחה בקול "למה שלא תעשי לנו נקניקיות עם צ'יפס וקטשופ כמו בכל יום?" ("אוי וי, זה מה שאני נותנת להם לאכול?!) "לא בא בחשבון!" אני מזדעקת ופני מאדימות, "אתם תאכלו את זה ויהי מה!" הצאן שלי, מורגלים כבר ב"התקפי הבריאות" התקופתיים של אימא שלהם, מעדיפים לשתוק ולא נוגעים במאום. הדקות נוקפות והם עדיין בשלהם. שביתת רעב?! בזה המצפון הפולני שלי לא מסוגל לעמוד. ("שהילדים שלי יישארו מורעבים?!") "טוב", אני נשברת, מוציאה נקניקיות ולחמניות מהמקפיא, מפשירה במיקרו ("בפעם האחרונה בהחלט!") ומטגנת בשמן. עוד רגע והם טובלים את הנקניקייה המשומנת בקטשופ חביב נפשם ולועסים את הלחמנייה לתיאבון.
"נו", אני חושבת לעצמי "העיקר שהם אוכלים משהו" ובזאת אני אוספת את "מלאכת המחשבת", עליה עמלתי ומכניסה למקפיא, לצד "מלאכות מחשבת" נוספות, שזכו בגורל דומה. מהייאוש אני מרגישה מעט שפופה ומרוקנת, מה שמזמין פיצוי מתוק. "חלבה אורגנית? לא. ממש לא. אולי מחר. עכשיו רק שוקולד יעשה את העבודה!" ואני ניגשת בלאות למקרר ומוציאה משם חפיסת פרה. "ילדים, מישהו רוצה שוקולד?" אני שואלת, "שוקולד אמיתי?" הם מבררים בחשדנות, "לא מחרובים?" "לא." אני עונה מובסת ומחלקת את הקוביות, וכולנו לועסים בהנאה ובשקיקה את תערובת הקקאו, הקפאין והשומן הצמחי המתחלב.

לבריאות

Go Back 
 
בס"ד
תהיי יפה ותשתקי!
על תרופה משונה ומחאה חד משמעית.

היה זה בעת שישבתי בחדר ההמתנה של רופא השיניים שלי. כבר סיימתי לדפדף בכל השבועונים שהונחו על השולחן, לסקור את ציבור הממתינים מאל'ף ועד ת'ו ולמיין את כל הפתקים שהצטברו לי בארנק.
הזמן נקף ותורי עדיין לא הגיע. מתוך שעמום הבטתי מסביבי, כשעיני צדה לפתע פוסטר על אחד מקירות המרפאה. התקרבתי לראות אם עיני אינן מטעות אותי וזה באמת מה שהיה כתוב שם, שחור על גבי לבן ואכן, לא טעיתי. הייתה זו מודעת פרסומת לטיפול פלסטי, שמתחתיה באותיות מובלטות הודפסה השורה המדהימה הבאה:
                          "התרופה לטיפול בקמטי הבעה"

התמלאתי פלצות. מילא מתיחות פנים, מילא הגדלה והקטנה של אברים או צמצום היקפים, אבל טיפול בקמטי הבעה?! גם הבעות כבר יצאו אל 'מחוץ לחוק'?
הייתי מבינה, אילו מטרת 'התרופה' הזו הייתה למשל, שאחד עם 'פרצוף חמוץ', יזכה להבעה סימפטית, או לדאוג למחוק את ה'פרצוף האמיתי' והלא כל-כך נחמד של מישהו (ואפילו יש לי כמה רעיונות בעניין).

אבל, למרבה הצער, מטרת התרופה הזו הייתה שונה בתכלית. כמו עוד הרבה מסרים 'נאורים' מהעולם המערבי, יופייה של אישה נגזר לשבט או לחסד, על פי המידה בה עורה מתוח על פניה או חלילה - לא. היא נדרשת אמנם לשאת בעול ממש כמו גבר - כמוהו לפרנס ובמקביל אף לנהל את משק הבית. אבל היא בשום פנים ואופן לא רשאית, שיראו זאת על פניה. הם צריכים להישאר חלקים, צעירים ורעננים ועדיף, כך נראה, גם 'חסרי הבעה'.

'אישתך סובלת מעודף הבעה על פניה? שלח אותה לטיפול, מהר לפני שזה יחמיר! אם לא תעצור את זה היום, מחר כבר יהיה מאוחר מדי והיא עוד עלולה להביע משהו, שלא כל-כך ימצא חן בעיניך... לכן, שנס מותניים כפל כפליים ולחם על זכותך לאישה נטולת הבעה!'

ואנחנו נותנות לכך יד. מתייצבות בהמונינו, עם מיטב כספנו, על מנת שימחקו לנו את הפנים, ירימו לנו את הבטן, ינפחו את השפתיים ויכווצו את הירכיים.
לא עוד! כל קמט וקמט הרווחתי ביושר! על כל חריץ ותלם הזעתי קשות - ילדים חולים ולילות חסרי שינה העניקו לי את קמטי הדאגה. מישרה תובענית ובוס שתלטן העניקו לי את קמטי העייפות. ימי הולדת ושמחות משפחתיות דאגו לקמטוטי הצחוק ולכל השאר דאגו השנים.

'תרופה נגד קמטי הבעה'? חשבתי לעצמי. הרבה יותר דחוף בעיני להמציא תרופה נגד שטיפת מוח.
אבל זה בודאי לא מספיק כלכלי...
Go Back

 
+ הוסף תגובה חדשה
תגובות: (צפה ב-  תגובות בעמוד זה)
Loading בטעינה...

לקבלת ממתקים, חטיפים,
ושאר גודיס
לחצ/י למעבר לטופס
הצטרפות לרשימת התפוצה
 
 שרותים
פגישות הדרכה אישית און ליין עם סמדר  פגישות אישיות
 - און ליין עם סמדר
בית ספר להורים - הרזיה שפויה  בי"ס להורים פרטי
 לפרטים צרו קשר
 הרזיה שפויה זו הדרך שלי הרזיה שפויה זו הדרך שלי - מגנט למקרר 
 מגנט למקרר
 
 

בית ספר להורים - הרזיה שפויה 
 בי"ס להורים פרטי משלך
פגישות אישיות און ליין עם סמדר
לבד או בזוג - מגיל 18 ומעלה בלבד!
לפרטים נוספים צרו קשר



עזרתכם דרושה



תאריך ושעה
 

| הוספה למועדפים הפוך לעמוד הבית | מפת האתר | ספר אורחים |
שרותים | אישה בתוך אישה בי"ס להורים | אודות סמדר פרגר | תרומה |

  [ ^חזרה^]

בנימה אישית |  לשון החוק  |  תנאי שימוש |  מתכונים וזכויות יוצרים |  כללי הבית בנוגע לפרסום מתכונים |  תקנון חנות וירטואלית

למשרד הוירטואלי

*** האתר מומלץ לצפיה באמצעות דפדפן אקספלורר או פיירפוקס ***

הרזיה שפויה - אתר הבית של סמדר פרגר


הרזיה שפויה © אתר הבית של סמדר פרגר
 התכנים באתרי הרזיה שפויה מיועדים למטרות מידע בלבד ואינם מהווים בשום אופן כלי טיפולי
או איבחוני, או באים להחליף טיפול רפואי או פסיכולוגי.


 
אין להעתיק, להפיץ, להציג בפומבי או למסור לצד שלישי כל חלק מתכני האתר ללא קבלת הסכמה בכתב ומראש. כל חומר המופיע באתר ניתן להורדה ושימושו החופשי מותנה בחוקי זכויות יוצרים. חל איסור מוחלט לשנות, לפרסם, למכור ו/או להפיץ כל חומר שהורד מהאתר בכל דרך שהיא ללא הסכמה מראש בכתב ומראש. הרחבה...

sane-way.com
למרות הלשון שבה אני משתמשת באתר זה היא לשון נקבה,
אין לראות בכך פנייה רק לנשים,
כשם שפנייה השגורה בלשון זכר,
במקרים רבים איננה פנייה רק לגברים.



האתר עודכן לאחרונה בתאריך: 5.5.2015

ISMHO - Smadar Prager is a Member of International Society for Mental Health Online

Official PayPal Seal

    

Locations of visitors to this page

    Page copy protected against web site content infringement by Copyscape
  היום כל אחד יכול לבנות אתר באינטרנט. לחצו כאן לפרטים 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

לייבסיטי - בניית אתרים