אנחנו מצויות בטבורה של מגיפה כלל עולמית המשפיעה על כל הנשים בכל העולם.
הילדות נגזלה מאתנו והיא נגזלת מבנותינו.
החברה שלנו כיום מעדיפה להתעלם מכך שבמקום ילדות יש לנו חיים ארוכים של רעב ודימוי גוף נמוך.

80% מבנות ה-9 בסאן פרנסיסקו מצויות בדיאטה ולמרות שהן רזות הן מאמינות שהן שמנות.
גם המחקרים בישראל מצביעים על העובדה כי ילדות בנות 9 מתחילות בדיאטות קיצוניות ושדימוי גוף שלילי הוא הגורם מספר 1 לדיכאון בקרב נערות צעירות.
עוד מראים המחקרים שכבר מגיל 3 עסוקות ילדות במראה שלהן. הן לא מתגאות בכמה גבוה הן קופצות למשל, גאוותן טמונה ביכולתן לחקות את הביגוד של הספייס-גירלס.
בנות 6 כבר דואגות לגבי לבישת בגד-ים, ולעובדה שהן לא מספיק רזות בתוכו.
בגיל 12 שומעים כבר את הפחד והחרדה הקשורה במזון, באכילה ובקשר שלהם לגודל הגוף.
מחקר בריטי מראה שבגיל 15 מראה ורזון הם מוקד הדאגה וההתייחסות החשובים ביותר לנערות: לא בנים, לא בי"ס לא המריבות עם ההורים, אלא – דימוי גוף ואוכל.
האקלים החברתי כיום הוא כזה – שהנורמה היא שזה לא-נורמלי שלא תהיה לאישה בעיה הקשורה לאוכל ולדימוי גוף.
חייבים להבין את בעיות האכילה ודימוי הגוף הנמוך בהקשר למזג האוויר החברתי בו אנו מצויות.
כולנו – נשים, נערות וילדות לכודות היום במצב בלתי אפשרי בו היו לכודות נשות יפן, כשאמהות שברו וקשרו לבנותיהן את אצבעות הרגליים , כדי להתאים את מידות כף הרגל לאידיאל היופי הנשי של רגליים זעירות, שהיה מקובל אז ביפן.
אידיאל יופי – שהמסר החברתי שהעביר היה: אם תהיינה לכן רגליים קטנטנות, אז עקבות רגליכן תהיינה קטנטנות, החותם שתטביעו לא יהיה משמעותי – מסר שהדיו מצלצלים באזננו עד היום: אל תתפסו הרבה מקום, אל תורגשו יותר מידי, אל תראו כל-כך, תהיו רזות .
הגוף הכל-כך אישי שלנו , הפך להיות משהו ציבורי ששיך לכולם.
לכולם יש בו חלק, לכולם יש מה לומר (או לחשוב) על הגוף הפרטי של כל אחת.
קשה להתעלם מהדימויים התקשורתיים המחנכים אותנו להיות צרכנים – תרבות של קנייה.
העולם, עם כל הטכנולוגיה והתעשייה המופלאה של 250 השנים האחרונות – עדיין בלתי מובן לנו כבני אדם. כל מה שבני אדם יוצרים ומשיגים –
הוא קסום, מרתק, מסקרן, מיוחד….
ככל שהעולם הופך להיות כפר קטן יותר , אנחנו כפרטים, קטנים יותר וברי שליטה חיצונית.
תעשיית הפרסום מוכרת לנו – BRANDING – מסווגות – הדרך להשתייך להזדהות להיות חלק מהרוב הקובע והשולט (זה שרואים באמצעי התקשורת) , הוא על-ידי מסווגות.
באופן בלתי מודע אנחנו מוצאות זהות אישית על-יד השתייכות ל-סווג.
אם מי שקובע, משפיע, מחליט, נחשב ושייך נועל NIKE, שותה קוקה-קולה, גולש באינטרנט עם AOL – אז אם גם אני אנעל NIKE אשתה קוקה-קולה, אגלוש עם AOL - גם אני אהיה חלק מהם – כמוהם. אני אהיה חלק מהקבוצה המסווגת, המחשקת, הרצויה, הקובעת – החשובה…
אם "כל" הנשים (אלה הנשים המגיעות אלינו דרך המדיה) לובשות גוף דק ורזה –
עלינו להמציא את עצמנו מחדש, וללבוש גם אנחנו גוף דק רזה וגבוה, בהיר, סימטרי
ועל-ידי- כך להיות גם אנחנו בטוחות בעצמנו, יציבות, מצליחות, רצויות, חזקות ומשפיעות.
בלי לרצות ובלי להתכוון, אנחנו מבטיחות לעצמנו בדיוק את ההפך –
דימוי גוף נמוך.
כשעולמנו משופע במזון – מה מבקשת תופעת הרזון להוכיח לנו?
אז: מחוך = שליטה בגוף = שליטה מוסרית בעצמי , בהתאם לציפייה החברתית
והיום: שליטה עצמית על הגוף = שליטה על עצמי , בהתאם לציפייה החברתית
זהו העולם ערכי נורמטיבי חברתי בו אנו חיות, כלפיו מגיבות וממנו צומחות.
מקומנו כנשים בחברה של היום, הוא תוצאה של 3 דורות של נשים שהביאו את הנשים אל תודעת הציבור כולו. בתקופה זו נעשו שינויים רבים , והושגו הישגים לא מבוטלים הנוגעים למעמדה של האישה בחברה, אבל עדיין בכל מה שקשור לגוף הדרך עוד ארוכה:
• על פי הנתונים של המחלקה להפרעות אכילה בבי"ח שלוותה משנת 2001, הפרעות האכילה: אנורקסיה, בולמיה, אכילה כפייתית וקשיים רגשיים הקשורים לאוכל - מגיעות כיום לממדים של מגיפה בישראל, ופוגעות בכל שכבות החברה.
ההערכה היא כי 90-95% מהסובלים מהפרעות אכילה הן נשים.
1 מכל 20 נערות בגילאי 12-18 תפתח בולמיה נרבוזה, ו-1 מתוך כל 100 נערות בגילאים אלה תפתח אנורקסיה נרבוזה.
* עפ"י נתוני מרכז ייעוץ לאישה – ישראל.
הכתבה הבאה - החמישית בסדרה: ההבנה
מאת: סמדר פרגר, מנחת קבוצות מוסמכת
© כל הזכויות שמורות ©
אין להעתיק, להפיץ, להציג בפומבי או למסור לצד שלישי כל חלק מתכני האתר ללא קבלת הסכמה בכתב ומראש.
כל חומר המופיע באתר ניתן להורדה ושימושו החופשי מותנה בחוקי זכויות יוצרים.
חל איסור מוחלט לשנות, לפרסם, למכור ו/או להפיץ כל חומר שהורד מהאתר בכל דרך שהיא ללא הסכמה מראש בכתב ומראש.