אנחנו מצויות בטבורה של מגיפה כלל עולמית המשפיעה על כל הנשים בכל העולם.‏
הילדות נגזלה מאתנו והיא נגזלת מבנותינו. ‏
החברה שלנו כיום מעדיפה להתעלם מכך שבמקום ילדות יש לנו חיים ארוכים של רעב ודימוי גוף נמוך.‏

‏80% מבנות ה-9 בסאן פרנסיסקו מצויות בדיאטה ולמרות שהן רזות הן מאמינות שהן שמנות. ‏
גם המחקרים בישראל מצביעים על העובדה כי ילדות בנות 9 מתחילות בדיאטות קיצוניות ושדימוי גוף ‏שלילי הוא הגורם מספר 1 לדיכאון בקרב נערות צעירות.‏
עוד מראים המחקרים שכבר מגיל 3 עסוקות ילדות במראה שלהן. הן לא מתגאות בכמה גבוה הן קופצות ‏למשל, גאוותן טמונה ביכולתן לחקות את הביגוד של הספייס-גירלס.‏
בנות 6 כבר דואגות לגבי לבישת בגד-ים, ולעובדה שהן לא מספיק רזות בתוכו.‏
בגיל 12 שומעים כבר את הפחד והחרדה הקשורה במזון, באכילה ובקשר שלהם לגודל הגוף. ‏
מחקר בריטי מראה שבגיל 15 מראה ורזון הם מוקד הדאגה וההתייחסות החשובים ביותר לנערות: לא ‏בנים, לא בי"ס לא המריבות עם ההורים, אלא – דימוי גוף ואוכל.‏

האקלים החברתי כיום הוא כזה – שהנורמה היא שזה לא-נורמלי שלא תהיה לאישה בעיה הקשורה ‏לאוכל ולדימוי גוף.‏

חייבים להבין את בעיות האכילה ודימוי הגוף הנמוך בהקשר למזג האוויר החברתי בו אנו מצויות.‏
כולנו – נשים, נערות וילדות לכודות היום במצב בלתי אפשרי בו היו לכודות נשות יפן, כשאמהות שברו ‏וקשרו לבנותיהן את אצבעות הרגליים , כדי להתאים את מידות כף הרגל לאידיאל היופי הנשי של רגליים ‏זעירות, שהיה מקובל אז ביפן. ‏

אידיאל יופי – שהמסר החברתי שהעביר היה: אם תהיינה לכן רגליים קטנטנות, אז עקבות רגליכן תהיינה ‏קטנטנות, החותם שתטביעו לא יהיה משמעותי – ‏מסר שהדיו מצלצלים באזננו עד היום: אל תתפסו הרבה מקום, אל תורגשו יותר מידי, אל תראו כל-כך, ‏תהיו רזות .‏

הגוף הכל-כך אישי שלנו , הפך להיות משהו ציבורי ששיך לכולם.‏
לכולם יש בו חלק, לכולם יש מה לומר (או לחשוב) על הגוף הפרטי של כל אחת.‏

קשה להתעלם מהדימויים התקשורתיים המחנכים אותנו להיות צרכנים – ‏תרבות של קנייה.‏
העולם, עם כל הטכנולוגיה והתעשייה המופלאה של 250 השנים האחרונות – עדיין בלתי מובן לנו כבני ‏אדם. כל מה שבני אדם יוצרים ומשיגים – ‏
הוא קסום, מרתק, מסקרן, מיוחד‎…‎‏.‏
ככל שהעולם הופך להיות כפר קטן יותר , אנחנו כפרטים, קטנים יותר וברי שליטה חיצונית.‏

תעשיית הפרסום מוכרת לנו – ‏BRANDING‏ – מסווגות – הדרך להשתייך להזדהות להיות חלק מהרוב ‏הקובע והשולט (זה שרואים באמצעי התקשורת) , הוא על-ידי מסווגות.‏
באופן בלתי מודע אנחנו מוצאות זהות אישית על-יד השתייכות ל-סווג.‏
אם מי שקובע, משפיע, מחליט, נחשב ושייך נועל ‏NIKE‏, שותה קוקה-קולה, גולש באינטרנט עם ‏AOL‏ – ‏אז אם גם אני אנעל ‏NIKE‏ אשתה קוקה-קולה, אגלוש עם ‏AOL‏ - גם אני אהיה חלק מהם – כמוהם. אני ‏אהיה חלק מהקבוצה המסווגת, המחשקת, הרצויה, הקובעת – החשובה‏‎…‎
אם "כל" הנשים (אלה הנשים המגיעות אלינו דרך המדיה) לובשות גוף דק ורזה – 

 ‏
עלינו להמציא את עצמנו מחדש, וללבוש גם אנחנו גוף דק רזה וגבוה, בהיר, סימטרי
ועל-ידי- כך להיות גם אנחנו בטוחות בעצמנו, יציבות, מצליחות, רצויות, חזקות ומשפיעות.‏

בלי לרצות ובלי להתכוון, אנחנו מבטיחות לעצמנו בדיוק את ההפך – ‏
דימוי גוף נמוך.‏

כשעולמנו משופע במזון – מה מבקשת תופעת הרזון להוכיח לנו?‏
אז: מחוך = שליטה בגוף = שליטה מוסרית בעצמי , בהתאם לציפייה החברתית
והיום: שליטה עצמית על הגוף = שליטה על עצמי , בהתאם לציפייה החברתית

זהו העולם ערכי נורמטיבי חברתי בו אנו חיות, כלפיו מגיבות וממנו צומחות.‏

מקומנו כנשים בחברה של היום, הוא תוצאה של 3 דורות של נשים שהביאו את הנשים אל תודעת הציבור ‏כולו. בתקופה זו נעשו שינויים רבים , והושגו הישגים לא מבוטלים הנוגעים למעמדה של האישה בחברה, ‏אבל עדיין בכל מה שקשור לגוף הדרך עוד ארוכה:‏
‎•‎ על פי הנתונים של המחלקה להפרעות אכילה בבי"ח שלוותה משנת 2001, הפרעות האכילה: ‏אנורקסיה, בולמיה, אכילה כפייתית וקשיים רגשיים הקשורים לאוכל -  מגיעות כיום לממדים של ‏מגיפה בישראל, ופוגעות בכל שכבות החברה. 
ההערכה היא כי 90-95% מהסובלים מהפרעות אכילה הן נשים. 
‏1 מכל 20 נערות בגילאי 12-18 תפתח בולמיה נרבוזה, ו-1 מתוך כל  100 נערות בגילאים אלה ‏תפתח אנורקסיה נרבוזה. ‏